"דלק" חברת הדלק הישראלית בע"מ נ' בוחניק

פסק דין

בפניי תובענה לפינוי מושכר בהתאם לפרק טז 4 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד – 1984.

נשוא התובענה הינה תחנת הדלק המצויה ברח' אברהם אבינו בשכונה ד' בבאר שבע, בגוש 38073 חלקה 123 (להלן: "המושכר").

טוענת התובעת כי היא הינה בעלת זכויות החזקה והשימוש במושכר.

אין מחלוקת כי הנתבע חתם על הסכם ביום 12.6.1996 מול התובעת. בחתימתו אישר הנתבע כי התובעת היא המחזיקה במושכר.

עוד חתום הנתבע על התחייבות ולפיה מתחייב הוא בתום תקופת ההפעלה של המושכר לפנות את המושכר (סעיף 12).

טוענת התובעת כי לאחר שההסכם האמור הוארך מספר פעמים, יושב כיום הנתבע במושכר ללא הסכם תקף, לפיכך, ולאחר שהנתבע סרב לפינוי המושכר נאלצה היא להגיש תובענה זו לפינוי הנתבע.

הנתבע בהגנתו חלק על זכותה של התובעת לבעלות במושכר. הנתבע הפנה להליך אחר הליך שהוגש בבית המשפט לעניינים מנהליים בבאר שבע, שם עלתה טענה ולפיה על מנהל מקרקעי ישראל להוציא את הנושא של החוכר של תחנת הדלק למכרז. עוד כפר הנתבע בכך שלתובעת זכויות במושכר תוך שהנתבע מבדיל בין הסכם להפעלת המושכר, הסכם שלדבריו הוא המשקף את הסכמות הצדדים להבדיל מהסכם להשכרת המושכר, דבר שלא היה.

לאחר ששמעתי את הצדדים מצאתי כי דין התביעה להתקבל.

כפי שהנתבע אישר, כבר בהסכם ההפעלה, בעלת זכויות החזקה במקום הינה התובעת.

למעשה, הנתבע אישר את הדברים גם בעדותו. אמנם, טען הוא כי היה אחר בשם יעקב, שהעביר לו את זכויות החזקה תוך שהנתבע ניסה להבדיל בין זכויות החזקה לזכויות ההפעלה, אולם לא מצאתי ממש בטענתו זו.

נושא הזכאי לחכור את המושכר, יתכן שמצוי במחלוקת, ואין צורך לקבוע לעניין זה מסמרות, בהליך זה.

הנתבע מחזיק במושכר כפי שהוא עצמו אישר בין היתר בהסכם, מכח זכויותיה של התובעת. לעניין זה יש להבדיל בין תביעת החזקה לעניין הבעלות.

בית המשפט העליון בהלכת רע"א 5518/98 יוסף נ' עוקשי, פ"ד נה(3) 294 קבע כי להגנה על החזקה מקום מרכזי בדיני הקניין. כאשר ישנה טענת הגנה ולפיה המחזיק פולש יש לדון קודם כל בטענות הפוססוריות, טענות החזקה.

לפיכך וככל שלנתבע טענות ולפיהן לתובעת אין זכויות במושכר, אין מקום לדון בטענות אלו בהליך זה שכן הנתבע עצמו כאמור, מחזיק במושכר מכח ההסכם שיש לו מול התובעת.

כאמור, לא קיבלת טענת הנתבע להבדל בין הסכם הפעלה להסכם שכירות.

עיון בהסכם שבין הצדדים מעלה כי הסכם ההפעלה כולל את הסכם השכירות, כלומר מדובר בהסכם שיש בו הסכמות לא רק לגבי שכירות אלא גם לגבי נושאים נוספים שבין הצדדים שהינם נושאים הקשורים להפעלת המושכר.

מכאן שהנתבע כפוף לאותם הסכמים אשר חתם עם התובעת במהלך השנים. ההסכם האחרון הינו הסכם תוספת חמישית להסכם ההפעלה הבסיסי, הסכם שנחתם בשנת 96.

התקופה ההסכמית שבה מחזיק הנתבע במושכר באה לקיצה והתובעת דרשה מהנתבע לפנות את המושכר.

כאמור הנתבע לא פינה את המושכר ולא מצאתי כי לנתבע טענות הגנה אשר מצדיקות את אי פינוי המושכר בהתאם למוסכם בין הצדדים ובייחוד תוך הפנייה לסעיף 12 להסכם משנת 1996, אשר במסגרתו התחייב הנתבע לפנות את המושכר בתום תקופת השכירות.